בתקופה זו של שינוים , חוסר ודאות ,טלטלות , בידודים, זה הזמן לבדוק מהו העוגן שלנו. מהו אותו דבר שנותן לנו בטחון, שמייצב אותנו.
העוגן שלי הוא הטבע. טבע. לצאת לירוק, לפורח , לים....
להיות בטבע נותן לי פרופורציה על היקום, על מקומי בתוכו, בעיני טבע זה תמיד מקום אופטימי. זה קרוב ונגיש וממש חיוני. עכשיו אני בתקופה לא פשוטה טפלתי באמי חולה בקורונה אצלי כעשרים ימים..
אני מרגישה שאני מסורה 24 שעות , לנתינה. וההבראה שלה תלויה בי.
זה אפשרי אבל מאתגר.. במיוחד עם האופי שלי .(free spirit)
אז כשאני צריכה כמה שעות התמלאות, אני חייבת לצאת לטבע. קצת כמו הכלב שלנו באפ, אנגליש ספרינגר ספניאל שאוהב לרוץ וחייב לצאת למרחבים , כמוני כמוהו...בלי הלרוץ. ובקיצור צריכה את הירוק . בדיוק כמוהו אני מרחרחת את העצים, שוכבת על הירוק וטועמת מה שאפשר. ממש מלטפת גזעים ונותנת לאוויר הצח להיכנס לתוכי.
בימים רגילים אני ממלאה את הבטרייה כל בוקר, יוצאת עם הכלבים לטיולים בשדות , הכול נעים וירוק, זריחה, צבעים של בוקר, אויר רענן, עם מוזיקה ברקע לפעמים. חוזרת עם בטריה טעונה. יודעת שיש עונות ויש שינויים ובסוף תמיד יהיה ירוק וגשם ופרחים.
בקיץ זה הים. יוצאת בבוקר עם כסא קטן לחוף שדות ים. יושבת רגע ואז שוחה לשובר. אין הרבה אנשים ואני מבקרת את הדגים שלי ליד השובר, רואה את השמש נשברת במים ואת האור זורח בפנים. מרגישה חלק מהטבע, צפה עם הגלים בשקט כחלק מהלהקה. כל כך הרבה פעמים בתקופות לחוצות יצאתי לשחות והמים מנקים אותי ומציפים אותי ואני מרגישה ברת מזל שיש לי את המקום הזה והאושר הזה.
החיבור שלי לטבע הוא משהו חושי, חושני שעוטף את כולי, מחלחל לתוכי ומבטל את הפרדת הגוף. הוא תמיד נעשה בקצב שלי ,בשקט, בעדינות.
בטיולים זו הזדמנות עבורי לפגוש עוד חובבות טבע כמוני ,נשים שהטבע עושה להן את זה. שחשות ביכולת הריפוי הגבוהה שלו. בשמחה שהשהות בתוכו מעניקה. כמו שאמרה לי חברה השבוע "רק בטיולים אני מרגישה שאני חיה , בשלמות, שאני נוכחת באמת, שמצאתי אותי".
